When There Is Authentic Unity, You Don't Need to Be the Same
Understanding the Work Forbidden on Shabbos
1 שעה 7 דקות
Likkutei Torah Shlach Mekosheish Eitzim #9
- July 10, 2019
- |
- 7 Tamuz 5779
Rabbi YY Jacobson
533 צפיות- 1תגובה
- התקשרות
האזינו לכיתה בטלפון
שִׂיחָה +1 (845) 201-1933
כשתתבקש, חייג את מספר הזהות שלהלן.
7051 MP3 MP4 דפי מקורות - העתק הטמעה
Dedicated by Baruch Yosef Markoff, in memory of his father Eliyahu ben Chaim, who's Yartzeit is today 7 Tammuz, may his neshama have an aliyah.
סיכום השיעור:
This class was presented on Wednesday Parshas Chukas, 7 Tammuz, 5779, July 10, 2019 at the Ohr Chaim Shul, Monsey, NY
Likkutei Torah Shlach Mekosheish Eitzim #9
Rabbi YY Jacobson
- July 10, 2019
- |
- 7 Tamuz 5779
- |
- 533 צפיות
Dedicated by Baruch Yosef Markoff, in memory of his father Eliyahu ben Chaim, who's Yartzeit is today 7 Tammuz, may his neshama have an aliyah.
שיעורים בסדרה זו
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!
עזריא-ל יהודה הכהן ענגיל -5 שנים לִפנֵי
שיעור יום ד פרשת חוקת ז תמוז תשע"ט מאמר מקושש
ב''ה. יום ד' פר' חקת תשע''ט – שיעור בלקוטי תורה מאת הרה''ג והחסיד מוה''ר ר' יוסף יצחק יעקבסאהן שליט"א. תורגם ע''י עזריאל יהודה הכהן ענגעל.
פרשת שלח דף מג, א: מאמר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים וגו'.
במדרש רבה, בראשית יא, ה: "טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא . . אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת, אל ישב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב? אמר לו . . אמשול לך משל: לשנים שהיו דרין בחצר אחת אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב שמא מותרין לטלטל בחצר. אבל אם היה אחד דר בחצר, הרי הוא מותר בכל החצר כולה! אף כאן הקב"ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו, מותר בכל עולם כולו. ולא עוד אלא שהרי אוכלי המן מעידין עליו שכל ימות השבת היה יורד ובשבת לא היה יורד".
אבל לכאורה, מה עם זורע, ומה עם אש ועוד הרבה כאלו שאסורים אפילו ברשות היחיד?
עוד קשה: בפרק כלל גדול פרקשביעי דמסכת שבת, מצינו ל"ט מלאכות, הזורע, החורש, הקוצר, המעמר, הדש וכו', והאחרון זה המוציא מרשות לרשות, אך במשנה ובמילא בגמרא של מסכת שבת הוא מתחיל עם המוציא מרשות לרשות, "יציאות השבת שתים שהן ארבע כו'". ובתוספות:
יציאות השבת שתים שהן ארבע. הקשה ריב"א דדיני הוצאות שבת היה לו לשנות גבי אבות מלאכות אחר פרק כלל גדול לקמן (דף עג.) דהתם קתני אבות מלאכות מ' חסר אחת וקתני הוצאה לבסוף והוה ליה להתחיל כסדר... הוצאה הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרועה היא כמו שאפרש".
כלומר, הוצאה מלאכה גרועה, כי אתה לא מייצר כלום, לעומת מלאכות אחרות שאתה מייצר כמו בניה, זורע ועוד וכהנה הרבה. שזה דומה לה', שמייצר, וזהו האיסור בשבת עבודה יצירתית, לעומת עבודה קשה.
ומעתה נבוא לביאור הפנימי על פי חסידות: בעל התניא מסביר במקום אחר, כל המלאכות בשבת מוגדרים בעומק של הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, לכן מסכת שבת מתחיל עם ההלכה הבסיסית הזה. כי היא היא מהותה של כל מלאכות שבת.
לכן ר''ע ענה את השאלה הזו בלבד והכל מתורץ, דהיינו, העולם נוצר בהבדל בין רשות היחיד לרבים, כלומר, שמבחינה חיצונית וגשמית נראה העולם כמו "רשות הרבים", בלשון הזהר "טורי דפרודא" (עיין בתניא בסוף פרק לג). כדאיתא במדרש (בראשית רבה ה, ח): "בשעה שהיה משה כותב את התורה, כיון שהגיע לפסוק 'ויאמר אלקים נעשה אדם', אמר לפניו: רבון העולמים, מה אתה נותן פתחון פה למינים (שיאמרו שתי רשויות הן) אתמהא. אמר לו הקב"ה: כתוב! והרוצה לטעות יטעה". וצריך ביאור.
אלא, כי העולם נבנה מעיקרא שהרוצה לטעות יטעה. דהיינו שיש כאן נתינת מקום לטעות. זהו חלק מהתוכנית. זה שאפשר לטעות הוא לא טעות, אלא חלק מהכוונה. דהיינו יש מקום לטעות שהכל זה רשות הרבים ואפי' בן אדם עצמו חי בהמון עולמות, וכל אחד חי בעולם משלו וכו'. כך שלא רואים את האחדות וזה ההסתרה, וזה שם העולם מלשון העלם, כי זה העולם שלנו, זה ההגדרה שלנו הסתר. ולכן אין מה להתרגש כשיש הסתרה, וזה לא בגלל שאנו רעים, וה' מעניש אותנו וכדו', אלא כך ה' ברא את העולם, והיו צריכים לכתוב נעשה כי זה העלם, ומה שכתוב בתורה כך הוא. כי התורה היא כלי אומנתו של השם, דיפתראות, שממנה נעשה הבריאה. וכיון שיש "נעשה" בתורה לכן נעשה גם בעולם מציאות שהרוצה לטעות יבוא ויטעה. (ואכן, יש בתורה "נעשה", חילוקי דיעות, ומזה נעשה הפירוד סו"ס גם בעולמות, ועי' לקו"ש חכ"ד דברים על מחלוקת ב"ש וב"ה ועוד בהרבה מקומות). ויעויין שיחת יוד שבט תש"מ באורך, בעת ביקור הגריד"ס ז"ל.
כלומר, אין הכוונה סתם שמי שלומד החומש יטעה, אלא בעומק יותר, שהתורה היא היא ה"בלו פרינט" של כל היקום, ואין דבר ביקום שלא קיים בתורה, ולכן צ"ל "נעשה" בתורה כדי שתהיה אפשריות לטעות בעולם.
[אגב, יש גם פירוש, נעשה אדם, שה' מדבר לכל איש ואישה, לכל אבא ואימא: בוא נעשה אדם כי זה לא נעשה מאליו, אני צריך את השותפות שלכם. זה דבר לא פשוט].
כמו פוליתאיזם (אמונה בכמה אלים), למרות שיש פחות היום שמאמינים בזה, שלכל דבר יש אלוקים, לכן יש הרבה אלוקים. זאת אמונה ישנה ולא יהודית כמובן, זה נגד ה' אחד. כי היום המדע רק מוצא את האחדות האלוקית, אברהם אבינו היה הראשון לגלות את זה, הוא היה המדען הראשון. שהרי כל היסוד שיש "חוקי הבריאה" ענינו שיש אחדות והרמוניה בבריאה.
והנה יום השבת מגלה את האחדות של חידוש העולם, מה שנראה כרשות הרבים זה למעשה רשות היחיד. שיש בורא עולם שמאחד בין האדם לכל היקום, מי כעמך ישראל גוי אחד, ישראל מגלה את האחדות את האחד, אפילו בארץ. זהו פירוש נפלא של בעל התניא באגרת הקודש סימן ט וכן בלקוטי תורה: שגם בעניני ארץ הם מגלים את האחד. יום שכולו שבת וכו' לעתיד לבוא, מלאה הארץ וכו' כמים לים מכסים. למה? כשמגיעים למים הכל נראה ישר ושקט למרות שמבפנים יש אקשן. אך כשמסתכלים על ארץ לא רואים את האחד. רק פירוד.
ביום הראשון של בריאת העולם, היה הכל מים, יום שני, יש כבר הבדל, יום ג' ותראה הארץ, עוד הבדלים וכך הלאה.
יום אחד, הפירוש שהיה הקב''ה אחד. יחיד בעולמו. כמ"ש רש"י. החידוש גוי אחד לגלות את האחדות וזה המצווה של שבת. שיש בורא עולם שברא הכל.
לכן אנו גם שובתים בשבת. בשבת יש הביטול היש לאין, או החיבור של עץ הדעת לעץ החיים.
דהיינו, אנו רואים את העולם כ''יש", הכל נפרד, למשל עוקר דבר מגידולו. אך שבת אנו צריכים לגלות את הרשות היחיד שהכל קשור להכל, ויש אחדות ביקום, כי הכל ממקור אחד, למרות בהשתלשלות יש הבדלים. אך זה רק בימי חול, אבל בשבת אסור לבנות את המשכן, כמו''כ לא מלקטים את המן. כמו''כ שביתה, יובל וכו'.
ששת ימים תעבוד זה מצוות עשה. זה מצווה לעבוד ושבת זה יום מיוחד של אחדות. ולומדים מהמשכן מה אסור בשבת.
בששת ימים אני עובד ברשות הרבים, ובשבת הכל נהיה אחד, בששת ימים יש את העץ הדעת , טוב ורע, ואני צריך לעשות עבודת הבירורים, אך שבת זה עץ החיים, הכל זה אחדות ואחד. ולכן בורר אסור.
וכמו שנתבאר באריכות בשיעור דאתמול, ביום ג' פרשת חוקת תשע"ט.
והנקודה היא: כשאתה מפריד היש מהאין, אתה הורג את ה''יש". אתה לא נותן לו עצמאות אלא אתה הורגו. ישות. עץ חיים למחזיקים בה, אם מתנתקים מתים. כנ''ל בשיעור של אתמול שכדאי להקשיב ולהפנים.
זה הכוונה לחיות בישרות הלב והמוח עם עצמך ועם בורא עולם. היינו לגלות את החיבור הפנימי לשרש שלך ולא לעקור דבר מגידולו.
אך כל השבוע אני חי ועובד בעולם של רשות הרבים, וזוהי כוונת הבריאה לעשות לו יתברך דירה דוקא בתחתונים. אך שבת בלילה יש עליות העולמות, מדיבור אני עולה למחשבה, אני נושם פנימה לאחר עבודה קשה ונח, באותו יקום אך אני מרגיש יותר את האחדות של המחשבה. כי במחשבה הכל פנימי, אין "חוץ". כשהעולם מתעלה היינו רואים כל הגשם מבחינת מחשבה של השם, היינו לא מהשקפה חיצונית אלא מהשקפה פנימית שכולה אחדות השם. כשיהודי חי על המודעות הזה, אזיי הוא מתעלה יחדיו. לעומת ההיפוך.
ונמצא, שבעצם כל המלאכות שעושים בשבת, זה להוציא משהו מרשות היחיד לרשות הרבים, למשל להדליק אש, אני מוציא משהו מרשות היחיד לרשות הרבים. היינו אני מכחיש מציאות בורא העולם והאחדות של הבריאה. כי בשבת הו"ע דשבת מכל מלאכתו, ואני יוצר אש, ובכך אני מוציא המודעות שלי והעולם מרה"י לרה"ר.
וזוהי הסברת ר''ע, הואיל שכל העולם זה רשות היחיד כלפי הקב''ה, לכן מותר לו להוציא מרשות לרשות.
ובעומק עוד יותר: זהו לא רק ענין כללי בכל המלאכות אלא זהו גם התוכן של המלאכות. למשל, חורש, קוצר, טוען, סותר, מוחק, קורע – הכל הם מעשים שיוצרים פירוד.
ואם תשאל, מה עם מעמר, הרי זה אחדות? או תפירה? או עושה עיסה, דהיינו לש? וכן בונה, כותב, וכו', שהרי בכולם אני מחבר דברים יחד? אלא מאי, וכאן מגיע חידוש עצום - זה די מפחיד ומדהים כשמבינים את זה לעומק, עד כמה כל דבר ודבר משנה, ואיזה אחריות עצום יש לבן אדם. דהיינו עד כדי כך? לכן יש מיתת סקילה (ועיין בתניא פרק מו שאפילו עם הארץ ממש נידון על חילול קדושת שבת בגלל גודל מעלתו). כשלומדים זה, הרי מבינים למה לא לעשות איסור שבת, ולא בגלל העונש כי העונש זה רק התוצאה של ניתוק וכדומה.
והביאור, כי יש אחדות פורמלית, חיצוניות, ויש אחדות פנימית ואמיתית, אחדות אורגנית. שבת אנו מחפשים את אחדות הפנימית, כמו שנבין שא''א לתפור בעל ואישה ביחד ולפתור את בעיות השלום בית שלהם, אלא צריך קשר פנימי ואמיתית. כמו תכריח מישהו ללכת לאיזה מקום שהוא לא רוצה באמת להיות שם, הוא יגיע, הגוף שלו יהיה שם, אך הוא לא יהיה שם באמת. שבת יש אחדות אורגני, ולכן אסור לעשות אחדות חיצוני. כי זה בגידה לאחדות הפנימית.
כשאני מערב קמח ומים, איחדתי כל גרגירי הקמח, על ידי מה? מים. החידוש של שבת הוא שהגרגרים הנפרדים הם בעצמם ובעצם מאוחדים מבחינה אורגנית, לא רק בגלל הפעולה החיצוניות והתמונה הנראית בשטחיות.
ורואים זה בשלום בית. כשהאחדות היא חיצונית, היינו שעושים אותו דבר וכו', לפעמים זה נשאר רק לזמן קצר. כי כשמגלים הנקודות המבדילות נוצר פירוד. שלום בית אמיתי היא שאנחנו באמת שונים. ואעפ"כ אנחנו מאוחדים! יש אחדות בעצם. יש אחדות אורגנית. אני מזדהה עמך. אני נותן אימון בך ואת נותנת אימון מלא ומושלם בי. זהו ענין פנימי מאד. וכשעושים דבר חיצוני לאחד הרי מבטאים שלא מאמינים באמת שיש אחדות פנימית.
ההבדל בין אחדות פנימית וחיצונית, ניתן לראות כשיש זוג שהתחתנו, ואומרים אנו ממש דומים אחד לשני. אבל אנו יודעים בהמשך הדרך שזה לא יהיה כך, כי אנו לא באמת דומים, וצריך לפתח קשר עמוק, אמיתית ופנימית, וזה ההבדל בין קשר אורגני לחיצוני.
כל מלאכה זה אחדות חיצונית, כמו תגיד לזוג נחבר אותכם יחדיו, זה לא יעבוד. אלא צריך את האימון הפנימי שיקשר אחד לשני, וזה אחדות.
לכן אסור להתחתן עם אח ואחות, אומר המהר''ל, כי המטרה להתחתן עם זר, כי סו"ס צריך לאחד את העולם כולו, דהיינו לגלות את האחדות הפנימית, וזה הכנה לעתיד לבוא לגלות את האחדות של היקום.
שמע ישראל, ה' אלוקינו, (דהיינו, יום אחד הוא יהיה) ה' אחד. רש''י.
ולכן קשר פנימי ואורגני, אינו צריך להיראות אותו דבר, כי אנו קשורים אחד לשני בפנימיות.
והוא עמוק עמוק במאד.
ומעתה יובנו ג' השיטות במקושש בשבת צו, ב. מעביר ד"א ברה"ר, תולש ומעמר. ובזוהר שהקיש את העצים. ומעתה יובן כי הזהר מגלה הפנימית של הגמרא. המקושש נתקע למודעות של עץ הדעת עד שחשב שזה יותר גדול מעץ החיים, ובשבת ה"ז חילול שבת. ובנגלה דתורה זה התבטא בזה שעוקר דבר מגידולו, היינו שעקר היש מהאין, או העביר ברה"ר, היינו שחי במודעות של רה"ר, או שמעמר, שהיא אחדות מזוייפת.
יש פירוש יפה בחסידות: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, פירוש יפה, דהיינו, אם השבת נכנס לחול אזיי לא תצטרך אף אחד. דהיינו יש עניין להכניס את השבת לתוך ימי החול. ולא כמו שרובם חושבים את ההיפוך.
ועדיין יש הבדל בין ימי חול ולשבת כנ''ל.
שבת זה ביטול היש לאין, וברגע שעושים מלאכה, אזיי אני מכחיש את האחדות הפנימית, ולכן אני צריך לעשות אחדות חיצונית וזה הכפירה ובגידה בבורא עולם ובעצמינו ברגע שמבינים כל הנ''ל, כך זה נותן אור חדש איך להסתכל על איסורים וכדו'.
כי שבת זה העליות העולמות לאחדות פנימית. ולכן א''א להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. קדושת שבת מאיר בנשמת ישראל ואפי' על בן אדם הכי פשוט. עי' תניא פמ"ו.
והנה בשבת גופא יש ג' מדריגות.
ונעתיק בזה דברי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע במאמרו שבת עקב שנת תרע"ה (והוא בהמשך תער"ב חלק שני פרשת ראה עמוד א'צז):
"והנה בענין הג' סעודות דשבת אי' בזהר יתרו דפ"ח ע"ב דסעודה הראשונה היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין בחי' מל', וסעודה שני' היא סעודתא דעתיקא קדישא, וסעודה שלישית היא סעודתא דמלכא קדישא בחי' ז"א, וכ"ה בפע"ח שער השבת פי"ח דהג' סעודות הן בסדר הנ"ל בחי' מל' וע"ק וז"א, ובאדר"ז דרפ"ח ע"ב משמע שהן כסדר המדרי' מלמטלמ"ע, וכדאי' שם חד סעודתא דמטרוניתא וחד דמלכא קדישא וחד דעתיקא קדישא... והבחיי בפ' בשלח כ' כמ"ש באדר"ז... והבחיי שם כ' שז"ע היום לא תמצאוהו דסעודה שלישית היא בחי' היום לא בחי' אין כו', והחכ' מאין תמצא, והיום לא הוא גילוי בחי' האין דכתר כו'. ובזה יובן מה דאי' במכילתא היום לא תמצאוהו אבל אתם מוצאים אותו לעתיד, והענין הוא כי עכשיו הכתר הוא בבחי' אין שאינו מושג דרק והחכ' מאין תמצא שזהו מה שמושג אבל בחי' אין ממש אינו מושג כו', וזהו היום לא תמצאוהו שאינו בבחי' השגה, אבל לעתיד תמצאוהו שיהי' בבחי' השגה כו'...
“והנה במ"ש בזהר בענין הג' סעודות דשבת באמת אינם סותרים המאמרים זא"ז והכל הוא כוונה א', דהנה זאת ודאי הוא דהסעודה השלישית היא היותר עליונה וכמ"ש בפע"ח שער השבת ספי"ח וז"ל והנה כאשר תפתח עיניך תמצא כי סעודה זו עם היותה של ז"א היא גדולה מכולם כו' עכ"ל, והיינו לפי שאז הוא גילוי בחי' עתיק ממש בבחי' העליונה שבו (וכמשי"ת), ובחי' ז"א וכן בחי' המל' מקבלים מבחי' עתיק ממש כמו שהוא במקומו העצמי כו'... רק שהוא בבחי' עלי' דז"א ומל' עולים ומקבלים מבחי' עתיק כו', דבמנחה דשבת ז"א עולה בבחי' דיקנא דאריך... ומה שנק' סעודה דז"א הוא לפי שעלי' זו היא רק לבחי' ז"א שביכולתו לעלות עד בחי' הדיקנא דאריך... ע"כ הוא המזמין בחי' חקל תפוחין קדישין בחי' המל' ושניהם מקבלים מבחי' עתיק כו'. וסעודה שני' היא סעודתא דעתיקא היינו המשכה וגילוי דבחי' עתיק, כי בסעודתא דלילא אינו מאיר עדיין בחי' עתיק עצמו, עם היות שאומרים וע"ק וז"א אתיין לסעדא בהדא מ"מ אין הגילוי מבחי' עתיק עצמו כ"א מבחי' עתיק המאיר בחכ' כו' וכמשי"ת, אבל בסעודתא דיומא הוא גילוי בחי' עתיק עצמו (וג"ז אינו עדיין בחי' העליונה שבעתיק שזהו דוקא בסעודה הג' וכמשי"ת)”...
ושם בהמשך המאמרים ביאר אדמו"ר הרש"ב הענין באריכות גדולה ונפלאה. יעויין שם, והדברים עמוקים במאד מאד.
והסיכום בקיצור נמרץ ממש הוא: בליל שבת עיקר התענוג הוא מה שמתעלה מהיגיעה והמלאכה.
ולכן האר''י ז''ל הכניס את עניין קבלת שבת, והוא תיקן את כל העניין של קבלת שבת. 6 מזמורים על ששת ימים.
כי שבת בלילה האנרגיה זה לחזור לעצמי ולנשום פנימה, זה העליות הבירורים מעץ הדעת לעץ החיים. והרי הבירורים הם על ידי מלכות שהוא הכח האלקי היורד לתוך המטה, ממלא כל עלמין, ונותן מקום למציאות היש. וזה נקרא חקל תפוחין קדישין.
אבל בשבת ביום אז הוא התענוג הפנימי, שמתענג בעצמו. לא רק תענוג מהעדר היגיעה והמלאכה, שחוזר לעצמו, וגם התענוג מגמר התכלית והכוונה, אלא זהו תענוג בעצמו. והיינו כבר אהבה רבה, מסובב כל עלמין שלמעלה מיש. והיינו העליה מהבירורים של עץ הדעת לעץ החיים. ובלשון החסידות, עץ הדעת הוא מלכות, ועץ החיים הוא בחינה או חכמה. והחכמה מאין תמצא.
אבל בסעודה שלישית הוא התענוג העצמי הבלתי מורגש, שזה כ"כ עמוק בעצם האדם שאי"ז מציאות של הרגשה, ולכן סעודה שלישית אין בה קידוש, ואינה סעודה כ"כ גדולה, ונרמזת בהמלים היום לא תמצאוהו, היינו היא בחינת לא, בלי הרגשה כי היא למעלה מהרגשה.
והוא על דרך פנימי, ממלא, ואח"כ סובב מקיף, ואח"כ מקיף למקיף.
ונוסח האריז"ל הוא כך:
שבת בלילה
אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דִמְהֵימְנוּתָא
שְׁלֵמָתָא חֶדְוְתָא דְמַלְכָּא קַדִישָׁא
אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְמַלְכָּא
דָּא הִיא סְעוּדָתָא דַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין
וּזְעֵיר אַנְפִּין וְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא
אַתְיָן לְסַעֲדָא בַּהֲדָהּ
שבת ביום
אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דִמְהֵימְנוּתָא
שְׁלֵמָתָא חֶדְוְתָא דְמַלְכָּא קַדִישָׁא
אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְמַלְכָּא
דָּא הִיא סְעוּדָתָא דְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא
וּזְעֵיר אַנְפִּין וַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין
אַתְיָן לְסַעֲדָא בַּהֲדֵיהּ
שבת שלוש סעודות
אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דִמְהֵימְנוּתָא
שְׁלֵמָתָא חֶדְוְתָא דְמַלְכָּא קַדִישָׁא
אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְמַלְכָּא
דָּא הִיא סְעוּדָתָא דִזְעֵיר אַנְפִּין
וְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא וַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין
אַתְיָן לְסַעֲדָא בַּהֲדֵיהּ.
ובמאמר הנ"ל הסביר שבשבת ביום מאיר עתיק, אבל כפי שהיא נמשכת למטה בתוך הרגש. אבל בסעודה שלישית עולה זעיר אנפין לעתיק בעצמו. בלתי מורגש.
וזהו החילוק גם בין בה, בו ובם, מלכות, העלי' למעלה יותר ז"א, והחיבור של הכל בם.
[אגב, הייתי בדובלין, אירלנד, ופגשתי בחסיד של מנחת אלעזר, בעניין התפילה שאומרים בה, בו, ובם. דהיינו בזמנים כשהחנות היה פתוח ל''ע בשבת, בה האישה שמרה את השבת והבעל שמר על החנות, בו הוא שמר שבת והיא החנות ובם אחה''צ שניהם שמרו את השבת וכו'].
הכוונה שיש המקבל – בה, המשפיע - בו והאחדות – בם.
ה''יש" זה המקבל ועץ הדעת, והחיים והאחדות זהו העלאת היש, וחיבור עה"ד לעה"ח, שלכן אסור להיות מקושש עצים.
זה הסיבה למה מסתובבים בערב שבת בלילה בעת בואי בשלום, כי צריך לאחד ולאסוף הכל. המנוחה בה מהעבודה. שזה עץ הדעת, בירורים של היישות.
שבת ביום, זה מנוחה פנימית יותר, כי זה כבר העץ החיים עצמו, לא קשור לעבודה של ששת ימי השבוע, אלא יותר תענוג פנימית ואחדות פנימית (במיוחד כשלומדים לקוטי תורה וכדו').
אבל יש ענין נעלה יותר. כמבואר בזוהר "היש בה עץ אם אין", שהאין היא למעלה גם מעץ החיים, כי החכמה הרי היא מגיע מאין, יש גילוי האין בחכמה, אבל סו"ס יש האין בעצמו ממש, שהוא בלי הרגשה, בלי השגה, ולכן נקרא אין כי הוא אין בעצם, לא רק אין שאני לא מבינו, אלא אין בעצם. דהיינו אתה מגיע כבר לאין עצמו. זה העצם. וזה האחדות הטוטאלית.
אהבה של ממלא זה יישות, אני מרגיש את עצמי, ואתה מברר את הטוב מעץ הדעת. היינו שאני רואה במציאותי שהיא כח הפועל, כח האלקי.
שבתא דיומא, היש מתעלה למדריגת הסובב, היינו שנרגש אצלי האהבה למעלה מהכלים שלי, לא דבר ה', אלא הקב"ה בעצמותו, סובב כל עלמין, שבד"כ הוא חכמה (ולפעמים הוא אריך חיצ' הכתר). וזה עץ החיים, מעל הבירור.
ולכן אומר בהמאמר שעה"ח היא אהבה רבה, לא רק אהבת עולם.
ובזמן מנחה, סעודה הג', נקרא רעוא דכל רעוין, הרצון שבתוך הרצון, האין בעצמו, התענוג הכי עצמי הבלתי מורגש – אבל לא על זה מדובר כ"כ במאמר זה.
מחר בעז''ה נבין את כל הביאור לעומק יותר.
[חטאו של המקושש, הערה של הרב יעקב יהודה ליב אלטיין, עורך חסידות מבוארת:
בהתועדות ליל ט"ו באב תשל"ט ביאר כ"ק אדמו"ר שהמקושש עצים רצה לחבר עץ החיים ועץ הדעת אלא שחטאו הי' שעשה זה ביום השבת ולא בימות החול שאז הוא הזמן לעבודה זו.
ושאלו מהמבואר בלקו"ת פ' שלח שחטא המקושש הי' שהפריד בין עה"ח ועה"ד, ובהתוועדות ש"פ ראה ביאר הרבי שזה תלוי בשתי השיטות אם המקושש הי' חוטא ממש או שלשם שמים נתכוין, דבלקו"ת קאי להשיטה שחטא, משא"כ להשיטה שלש"ש נתכוין אא"פ שהפריד בין עה"ח לעה"ד דאיזה לש"ש אפ"ל בזה, אלא צ"ל שאדרבה חיבר אותם (ומתאים לפרש"י דמקושש, עיין שם), אלא שזמן עבודה זו אינו בשבת.
עד כאן תוכן הענין.
אלא שלכאו' עדיין לא מוסבר כל צרכו, שהרי דלקו"ת שם מפורש ענין חטא המקושש ביום השבת שהפריד בין עה"ד ועה"ח, כי ביום השבת "שאז התחברות עה"ד ועה"ח שהיש בטל", הרי להדיא ששבת הוא זמן התחברות זו, ועיין ג"כ באורך באוה"ת פ' שלח (במדבר כרך ה').
ואולי י"ל ע"פ המבואר דלקו"ת שם "שבתא דלילא הוא בחינת עליית הבירורים שנתבררו בכל ששת ימי המעשה והוא בחינת בירור עה"ד טו"ר שנפרד הטוב מהבור ועולה למעלה ומתחבר בעץ החיים . . עץ החיים זהו בחינת שבת דיומא".
ולפ"ז, ענין התחברות עה"ד בעה"ח, שענינו עליית הבירורים דששת ימי החול בקדושת שבת הוא רק ענינו של ליל שבת, משא"כ שבת דיממא ענינה עץ החיים מצד עצמו.
ובעבודת האדם - על פי המבואר בקונטרס עץ החיים (שהזכיר הרבי בהתוועדות ש"פ ראה, עיין שם):
יש יחודא תתאה (בירורים דששת ימי המעשה); הארת יחו"ע ויחו"ת (עליית בירורים דששת ימי המעשה בשבת - בליל שבת); ויחו"ע מצד עצמה (יומא דשבתא).
ואם כן אולי זו היא הכוונה בשיחת ליל ט"ו באב כנ"ל, שהדיוק הוא על מלת "יום השבת" - שבת דיממא דייקא, שהיא למעלה אף מעליית הבירורים והתחברותם בעץ החיים. ע"כ.
ולי י.י.י. נראה אולי באופן אחר: שלא הרי חיבור זה כחיבור זה. כי כוונת רבינו בחיבור הוא שרצה כאילו להכניס עה"ד בעה"ח, משא"כ בלקו"ת היינו החיבור להעלות עה"ד לעה"ח, ביטול היש. וכידוע שהלשון חיבור משמעותו שונה בכל מקום לפי ענינו].
השיבו לתגובה זו.סמן את התגובה הזו.